נתבשרנו בבשורה טובה, המשמחת לב ונפש. ספר חדש המבטא בשפה ברורה ובהחלטיות, את השקפותיו של מרן החזון אי"ש.
כידוע, מרן זצ"ל, לא הלך בדרך בה הלכו הנמושות. ה"אדרבא ואדרבא", הבולט בשיטת לימודו, שאינו לשם הניצוח, אלא למען ביטוי האמת של התורה, היתה מטרה בלעדית לפניו.
משל אמרו: על מה קבע החזון אי"ש זצ״ל את הסימנים המובהקים, מי הוא הראוי להיות מחנך לילדי ישראל?
על הבנת המחנך בסוגיא מסובכת במסכת בבא בתרא?! בבקיאותו גם בירושלמי?! ברוחב ידיעתו את כל הנקרא "הרייד" על סוגיית גיטו וידו באין כאחת?! לא ולא!
מרן החזון אי"ש, בספרו חזון איש, כותב: המדות של המחנך הן אמות המידה לקבוע אם ראוי הוא למשרה של חינוך. ומוסיף מרן "והתלמיד לומד יותר, ממעשיו (של המחנך) מבשיעוריו". ומוסיף והולך "והתלמיד תמיד מחקה את רבותיו". דברים כמסמרות, על חיוב הנהלת ישיבה לבדוק את מדות המחנך.
ועוד דבר ערב מהספר העומד לצאת לאור:
ובאמת מהו המרוצה בעבודת השם, פחות דבור או יותר שמירת הדיבור?
המחבר של הספר מביא מסקנה ממרן זצ"ל המבוסס על גמרא מפורשת במסכת מגילה.
מלה בסלע, משתוקא בתרין. לכאורה משמע שהשתיקה יפה מן הדבור.
עד שבא מרן זצ"ל והקשה. "אדרבא", אדם השותק מזריחה לשקיעה מקבל רק שני סלעים אבל על כל מלה מקבל סלע. הוי אומר שהדיבור שווה יותר. ובאמת למה?
אדם השותק אמנם כובש את טבעו, אולם אדם הבוחר את המילים שבהם הוא משתמש, כובש ומתגבר על יצרו. הוי אומר שבחירת מילים הראויים להשתמש בהם זאת באמת "גבורת השתיקה".
(המשך יבוא אי׳ה)
No comments:
Post a Comment